קריאת התורה לפרשה הרב יהודה גמליאל


בשעורינו לספר דברים עקבנו אחרי הנאומים מהם הוא מורכב, החל בנאום הפתיחה בפרקים הראשונים דרך הנאום המרכזי וכלה בנאום "ברית ניצבים", שבפסוקי הסיום שלו ובקשר בינם לבין סיפור גן עדן עסקנו בשבוע שעבר.

בשעורנו השבוע נעסוק בחטיבה המסיימת של ספר דברים [פרקים ל"א- ל"ב] ובקשר בינה לבין ספר בראשית.

יומו האחרון של משה רבנו

פרשת "וילך" פותחת בפרידתו של משה מבני ישראל: משה מודיע לעם שהוא עומד למות, ושיהושוע הוא שיכניס אותם לארץ.

שימו לב לפסוק הראשון של הפרשה: "וילך משה, וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" [ל"א; א]. לא כל כך ברור לאן בדיוק "הלך" משה. הדעה הרווחת במפרשים היא, שמשה עזב את אהלו, ועבר בין השבטים כדי להיפרד.

אבן עזרא אף רוצה לומר, שבמהלך ה"סבב" של משה בין השבטים הוא ברך אותם בברכת המופיעות לאחר מכן, בפרשת "וזאת הברכה" [ל"ג; א- כ"ט]!

אם כך הם פני הדברים, הרי ששירת "האזינו" היא בעצם המסר האחרון של התורה. פרשנות זו נתמכת ע"י העובדה שבסוף פרשת "האזינו" [ל"ב; מ"ח- נ"ב] מופיע הצווי של ה' למשה לעלות להר נבו ולמות שם- ללא ספק הארוע העלילתי האחרון בתורה.

(עין בפרוש הרמב"ן ל"א; כ"ד- כ"ו. הוא אמנם חולק על אבן עזרא באשר לסדר המאורעות ביומו האחרון של משה, ובאשר למקומה של פרשת "וזאת הברכה", אך גם אם נאמר שבפועל הברכות לשבטים נתנו לאחר שירת "האזינו", עדיין שירת "האזינו" היא המסר החינוכי האחרון של התורה).

על רקע זה ניתן להבין את משמעותן של הפרשיות האחרונות בתורה:

אחרי נאומיו של משה [הנאום המרכזי: פרקים ה- כ"ו, ונאום התוכחה: פרקים כ"ז- ל] התורה מסיימת בשתי מצוות  שנועדו להבטיח את המשכיותו של עם ישראל:

1) "הקהל" [ל"א; ז - י"ג].

2) שירת "האזינו" [ל"א; י"ד - ל"ב; מ"ז] (שימו לב שבשתי הפרשיות מופיע הציווי לכתוב את התורה)

וביתר פירוט:

לאחר הצגת יהושע כיורשו [ל"א; א - ח] מוסר משה את התורה לכהנים בני שבט לוי ולזקנים [ל"א; ט]. יהיה זה תפקידם להמשיך את מפעלו של משה וללמד את בנ"י את התורה. מצוות "הקהל" משתלבת במערכת זו כדי ליצור מעין "שחזור" של מעמד הר סיני אחת לשבע שנים.

שימו לב לסיומה של הפרשיה: "ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו וילמדו ליראה את ה' אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה"                                            [ל"א; י"ג]

סיומת דומה אנו מוצאים גם בשירת  "האזינו": "כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה"  [ל"ב; מ"ז].

ברור מדוע לימוד התורה חשוב להמשכיותו של עם ישראל, אך מה תפקידה של שירת "האזינו"?

כפי שלמדנו כבר בספר בראשית, לעם ישראל יש יעוד מיוחד: להיות נציגו של ה' בעולם, ע"י קיום התורה והמצוות. מעמד זה יוצר, כמובן, מחויבות. על מנת להבטיח שבנ"י אכן ישמרו את התורה, נחוצה מערכת אכיפה באמצעות ענישה- זו , בעצם, מהותה של פרשת התוכחה.

אמנם, ענישה ע"י ה' עלולה ליצור מצב בעייתי: העם עלול לפרש את העונשים בצורה לא נכונה, ובמקום לחזור בתשובה לראות בהם הוכחה שהוא כבו לא עם סגולה ושהברית עם ה' הופרה.

לדוגמא פסוקים ד-ו בפרק ל"ב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא. שיחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול. הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם? הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך".

בהמשך השירה ה' מנבא שבנ"י ישראל עתידים לחטוא, וה' יעניש אותם. אמנם, הם לא יבינו כראוי את משמעות העונש [עיין ל"ב; ט"ו- כ"ו]. לכן נחוצה שירת "האזינו"- להזכיר לבנ"י  מה התכלית שלשמה נבחרו: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור..." [ל"ב; ז- י"ג].

התקווה היא, שזכירה זו תאפשר להם לפרש נכונה את מצבם ותחזור לדרך הישר.

(אמנם יתכן מצב של גאולה ללא תשובה [פס' כ"ז- כ"ט], אך גם זאת- רק על מנת למנוע מצב של חילול ה', ואם בנ"י יחזרו לחטוא הם יענשו שוב, וחוזר חלילה).

כך מהוה שירת האזינו ערובה להמשכיותו של עם ישראל: היא מזכירה לו את יעודו ועוזרת לו להבין את משמעות השכר והעונש על מנת לחזור בתשובה.

בחזרה לבראשית

פתיחת השירה בקריאה לשמים ולארץ אינה מקרית- היא נועדה לקשר בין פרשתנו ובין ספר בראשית: ספר בראשית, הפותח בתאור בריאת השמים והארץ לא נועד רק לתאר את ההיסטוריה, אלא ללמד מדוע ברא ה' את השמים ואת הארץ ולשם מה בחר בעם ישראל. בחירת השמים והארץ כעדים לשירה נועדה, לפיכך, גם היא כדי להזכיר לעם ישראל את יעודו.

חלק ב'- חמש השירות בתנ"ך

שירת האזינו היא אחת מחמש השירות המצויות בתנ"ך. כפי שנראה להלן, כל אחת מהשירות באה לציין את סופה של תקופה בעלת חשיבות. ניתוח זה יסייע לנו לעמוד על מלוא משמעותה של שירת האזינו.

חמש השירות

שירה היא פרשייה הכתובה בתבנית מיוחדת: שתיים מהשירות- שירת האזינו ושירת יהושוע- כתובות בתבנית

(להלן " תבנית מס' 1 ")

ושלוש השירות האחרות – שירת הים, שירת דבורה ושירת דוד- כתובות בתבנית

 (להלן "תבנית מס' 2").

הטבלה להלן מציגה סיכום של השירות ושל התקופות אותן הן מסכמות:

למרות שכל השירות באות לסכם תקופה, נראה שהשירות מצורה א' (האזינו ויהושוע) מציינות תקופות שלא הגשימו את הציפיות, ואילו השירות מצורה ב' (הים, דבורה ודוד) מציינות מצב אידיאלי יותר. (אולי ניתן לקשר זאת גם לתבנית הכתיבה של השירות: תבנית ב' היא תבנית של מבנה יציב יותר מאשר תבנית א').

יהושע לעומת דבורה

למרות שכבושי יהושוע בארץ היו נרחבים, הוא לא הספיק לכבוש את כל הארץ. למעה, מיד לאחר השירה נאמר: "ויהושוע זקן בא בימים, ויאמר ה' אליו: אתה זקנתה באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה" [עיין יהושוע י"ג; א- ה, י"ח; א- ג, כ"ג; א-ט"ז].

שבטי יהודה ויוסף השלימו את כיבוש נחלותיהם, אך לא כן שאר השבטים. האזור העיקרי שטרם נכבש היה אזור עמק יזרעאל- ציר תנועה מרכזי בין שמסופוטמיה ומצרים. רק בזמנה של דבורה, במאמץ משותף של שבטי האזור, הושלם הכיבוש: אויבי ישראל מצפון הובסו ונוצר איחוד גאוגרפי של שבטי ישראל.

על רקע זה מובנת שירת דבורה, ומובן מדוע היא כתובה בצורה ב'.

בהמשך תקופת השופטים עם ישראל איבד את השליטה על אזור העמק, וכך נשאר המצב עד תקופת דוד.

דוד הרחיב בכבושיו את גבולות הממלכה מצפון מדרום וממזרח, ואיפשר ע"י כך כינון של ממלכה יציבה בגבולות בטוחים.

שירו- שירת דוד- כתוב גם הוא בתבנית ב' והוא כולל הודאה לה' על כיבוש הארץ.

שירת הים ושירת האזינו

עתה נוכל לערוך את ההשואה בין שתי השירות המופיעות בתורה: שירת הים ושירת האזינו.

שירת הים מציינת לא רק את יציאת מצרים אלא את החרות המוחלטת מן השעבוד: כאשר פרעה שילח את בנ"י ממצרים אחרי מכת בכורות, הוא לא שחרר אותם מהשעבוד אלא רק איפשר להם לצאת לכמה ימים על מנת לזבוח לה' [עיין שמות י"ב; ל"א- ל"ב]. רק לאחר קריעת ים סוף וטביעת המצרים זכו בנ"י לחרות מוחלטת משעבוד מצרים.

לפיכך, שירת הים מציינת את השלמת השלב הראשון בתהליך הגאולה- כפי שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים [עיין בראשית ט"ו; י"ג- כ].

דור המדבר, לאחר קבלת התורה, היה אמור לכבוש את הארץ תוך שנה אחת. אם הכל היה מתנהל כשורה, כלומר: לולא חטאו בנ"י, השירה הבאה היתה השירה האידאלית- שירת כיבוש הארץ המובטחת, תחת הנהגת משה רבנו. מה שקרה בפועל הוא, שדור המדבר ולאחריו גם דור הבנים הרבו לחטוא. כאשר, לאחר ארבעים שנה, בנ"י עומדים סוף- סוף לפני הכניסה לארץ- מצבם רחוק מלהשביע רצון. לכן השירה האידיאלית מוחלפת בשירה אחרת, ראלית יותר- שירת האזינו, המבטאת את התחזית העגומה של ה' לגבי עתידם של בנ"י בארץ.

על רקע זה מובנים הפסוקים האחרונים של פרשת וילך המהווים את ההקדמה לשירה: "ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ… ועזבני והפר את בריתי…וחרה אפי בו…. והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה … ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל…כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו… ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ועבדום… כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי" [דברים ל"א; ט"ז- כ"א].

לאחר מכן משה חוזר על אותו מסר פסימי בפני בנ"י בטרם ילמד אותם את השירה: "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה… כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה'… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם"                                                                                                                 [ל"א; כ"ח- ל].

תקופת המדבר מסתיימת, אם כן, בנימה טרגית: נראה שככלות הכול בנ"י לא יצליחו להגשים את היעוד של כינון עם קדוש בארץ. בניגוד לתחזית פסימית זו, שירת האזינו מהוה תזכורת מתמדת לכך שבבוא היום- אם רק נחזור בתשובה-  נזכה לשיר שירה חדשה, שירת ניצחון והודאה לה', כדוגמת שירת דוד.