דומה, שהכל יודעים בדיוק במה המדובר. ראה עתונות כתובה, האזן לעתונות משודרת. אולם גם במקרה זה פועל ''חוק הבערות היודעת הכל''. חוק, הקובע שבפוליטקה ובדת, ככל שהאדם מבין פחות בנושא, מדבר הוא עליו ביתר בטחון ובסמכותיות של יודע כל. וכך, הפכה הטבילה במקוה בעיני ההמון ללעג וקלס, בעוד שביהדות הינה אחת המצוות החשובות ביותר. מצווה, שדוק של מסתורין עוטה עליה.


על כן, אם הקורא מעוניין באמת לחשוף את מהותה של מצווה זו, אם מוכן הוא לדחוק אל שולי תודעתו כל מה ששמע עליה עד היום, ולצעוד עמנו אל הסוד עצמו - מסוגלות השורות הבאות לזמן לו פגישה עם התקווה הגדולה לעתיד האדם היהודי גם לעתיד האנושות בכלל. עתיד, שריח גן עדן נודף ממנו. ברור מאליו, שכדי לנסות ולהבין במה המדובר אנו חייבים להפנות את מבטנו אל המקור, שם הוזכרה מצוות הטבילה לראשונה. לבדוק את ההקשר בו נאמרה, וכך לחשןף את מהותה.

אכן, פסוק המפתח שלה, טמון בפרשת שמיני שבספר ''ויקרא''. זו הפרשה העוסקת באחד מסעיפי הטומאה: טומאת אדם הנוגע בנבלת שרץ הרומש על האדמה. (המושג ''טומאה'' בתורת ישראל יבואר להלן בקצרה). והנה, במרכז פסוקי הטומאה שבפרשה וז בולט פסוק המתייחס אל הטהרה. בתוך הפרשה, המתארת בפרוטרוט את האופנים השונים באמצעותם מטמאה נבלת השרץ במגע את האדם ואת כליו, מופיע פסוק המבשר שאין השרץ מסוגל לטמא את המים: ''אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור'' (ויקרא יא לו).

המים, אם כן, עמידים בפני הטומאה. אך מתברר שלא כל סוגי המים כלולים בקטגוריה זו. לא כולם מחוסנים מפני טומאת מגעו של השרץ המת:
''תיבת 'אך' מלמדת, שדין ''מעיין ובור מקוה מים'' מנוגד לדין ''מים... ומשקה בכל כלי'', שבפסוק ל''ד. ניגוד זה נוגע לשתי ההלכות, שנאמרו על משקים השאובים בכלים: א) הם מסוגלים לקבל טומאה; ב) הם מכשירים מאכלים לקבל טומאה. בניגוד לכך נאמר כאן שמעיין ובור מקוה מים יהיה טהור. הווה אומר: מעיינות וכל מים הדומים למעיינות, אינם מקבלים טומאה.

כללו של דבר: כל מים שאינם שאובים בכלי - אלא מחוברים לקרקע, בלא ''תפיסת ידי אדם'' - טהורים מלקבל ומלהכשיר את הטומאה. אם יפול שרץ לכלי מלא אוכלים או משקים (פסוקים ל''ג - ל''ו), יטמא הכלי וכל אשר בו: כנגד זה אם יפול השרץ ''למעיין'' ובור מקוה מים, לא יטמא הבור ולא המים שבתוכו. (רש''ר הירש).


תהליך תודעתי באדם

אם חלוקה זו הובנה, הרי שאנו כבר מבחינים ברעיון הבסיסי, שיועיל לנו בהמשך להבין את המושג - מקוה. אי אפשר לטמא מים שלא נעתקו ממקור נביעתם הטבעי, הראשוני, הקמאי. אי אפשר לטמא לא את מי הימים והאוקיינוסים, לא את מי הנהרות והמעיינות, אף לא את מי הבורות, בהם התכנסו מי גשמים. אולם, ברגע שהאדם ישאב בכלי ממים אלו (בכל צורה שהיא) גורמת פעולתו והתערבותו - המנתקת את המים ממקורם - לאפשרות שהטומאה יכולה לחול עליהם. זהו כלל חשוב, המצביע כבר על כיוון מחשבה אפשרי. מסקנה נוספת, העולה מפסוק זה, מקרבת אותנו עוד צעד אל מהות הסוד. מן המילים: ''יהיה טהור'', מסיק התלמוד - כמבוא ברש''י בפרשתנו - את ההלכה הבאה: ''יהיה טהור הטובל בהם מטומאתו''.

כלומר, מים אלו, הקשורים אל מקור נביעתם, אינם מקבלים טומאה, אף מסוגלים לטהר את האדם מטומאה שדבקה בו. אמבטיה, סאונה, ג'קוזי ובריכת שחיה, אינם עונים על דרישות אלו. מדוע? הבה נשאיר את הפתרון להמשך. בינתיים, נעקוב אחר הפונקציות של מקוה הטהרה בחיים היהודיים המעשיים ובהלכה היהודית, מאז ימי קדם. מעקב זה יבהיר לנו קטע נוסף ממהותה, בדרך אל הבנה עמוקה יותר.

עוד הקדמה לא תזיק. אם נשים לב, נבחין שתודעת האדם מקשרת באופן טבעי את המושג ''מים'', עם המושג נקיון והיטהרות. קל, איפוא, לעורר בלבו של הטובל במי המקוה את האסוציאציה החיובית של תחושת ההיטהרות והנקיון שבמגע המים. הוא יתרגם אותה - בנקל - להיטהרות סמלית, רוחנית, מטומאה שדבקה בו. ברמה הבסיסית של הבנת המצוה, די לנו בקשר אסוציאטיבי זה. שכן ''יש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהם'' (ספר החינוך מצוה קע''ה).


לאמור, הטבילה במקווה אינה פעולה מיכנית גרידא. היא שיא סמלי של תהליך תודעתי בלב האדם השואף אל הטהרה והזוך, המנצל תחושות טבעיות כדי לעורר רגשות התנקות רוחנית. אולם התבוננות מעמיקה במקרא תוביל אותנו אל מרחבי הבנה מקיפים יותר. אנו מוצאים בספר ''שמות'' את הפסוק הבא: ''ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד ורחצת אותם במים'' (שמות כט, ד).

''ורחצת'' - זו טבילת כל הגוף (רש''י על פי התלמוד).
''ורחצת'': על ידי הטבילה הזאת מעלה משה, כנציג ראשות האומה, את אהרן ובניו המתקדשים להיות כהנים ומוציאם מהקשר חייהם הקודמים'' (רש''ר הירש שם).

אכן, כאן לא מדובר בהיטהרות מטומאה כלשהי. האדם הטהור טובל כל גופו במים, ומעמדו האישי משתנה. הטבילה הופכתו מאזרח פשוט לכהן בשירות המשכן והאלוקים. במונחים חילוניים, בהקבלה חיוורת ולהבדיל, נתפס לנו אקט זה כטקס קבלת תואר אוניברסיטאי למשל, בו עוטים מקבלי התואר, גלימות מיוחדות וחובשים כובעים מרובעי תיתורה. ואם כי הלימודים האינטנסיביים, שהצמיחו ציונים טובים, הם המעניקים לאדם את הכשירות האקדמית, הרי באופן פורמאלי לפחות, משנה הטכסיות - על סמליה - את מעמדו של הסטודנט בהעניקה לו את הסטטוס של ב. א. , דוקטור או עו''ד.


שינוי במעמד האישי

בחייו של הכהן בולט הדבר במיוחד בבית המקדש, בעת עבודת יום הכיפורים. ביום קדוש זה, זכה הכהן הגדול להיכנס אל מעבר לפרגוד, אל קודש הקודשים, שם ארון העדות. היה זה רגע שיא בעבודת יום זה. הנה, בטרם נכנס אל הקודש פנימה, החליף הכהן את בגדיו, אף בל את גופו במים. שוב, לא מדובר כאן בטבילה המפקיעה את הכהן מידי הטומאה, שכן טהור היה. הטבילה הינה, איפוא, שלב הכנה למעמד גבוה יותר.

בצורה הדרמטית ביותר בא לידי ביטוי שינוי המעמד האישי באמצעות הטבילה - כאשר נכרי מבקש להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. גם במקרה זה, אין לדבר כמובן על מצב טומאה והיטהרות ממנו. הנוכרי אינו טמא. ועם זאת הטבילה במקוה, למרות היותה רגע שיא בתהליך השתנות ארוך, היא המשנה את מעמדו, בעיני ההלכה, ורק מרגע הטבילה ואילך נחשב הוא ליהודי לכל דבר.

וזו השאלה המשתוקקת לפתרון ולתשובה: כיצד מסוגלת הטבילה במקוה לשנות את האדם? מהו ה''חומר הכימי'' בפעולה זו הגורם את המהפך? המאמר התלמודי הבא יצעיד אותנו צעד נוסף קדימה: ''גר שנתגייר כקטן שנולד'' (מסכת יבמות דף כב).

בלא להתייחס למשמעות החוקית של משפט זה, אנו שמים לב, שתהליך הגיור והטבילה במוקה, נתפש במקרה שלנו. כתהליך של לידה מחדש. מה פלא, איפוא, שבמקורות הקבלה היהודית מסמל המקווה את הרחם והאדם הטובל בו, כאדם השב אל הרחם כדי לחוות - מבחינה רוחנית - לידה מחדש. ''לידה'', המשנה את מעמדו מנכרי ליהודי, מאזרח מן השורה לכהן, מטמא לטהור.
במסע, במכונת הזמן, אל העבר נבחין שהמים הם למעשה רחמו של העולם עצמו, במיוחד רחמה של היבשה עליה אנו נצבים:
''והארץ היתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים'' (בראשית א, ב).

כך ביום הבריאה הראשון, ואילו ביום הבריאה השלישי נאמר:
''יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה'' (שם א, ט).

המים מסמלים, איפוא, את רחם הבריאה והאדם הטובל במקוה, הכניס עצמו במודע אל מצב העולם בטרם היבראו, כשהוא נתון כולו לחסדי כוחו היוצר של האלוקים. ואם כן, מה זה מקוה?